סמל החמסה משותף ליהודים ולמוסלמים. יש שמבחינים בין חמסה יהודית לחמסה מוסלמית בכיוון של אצבעותיה – היהודים מפנים את האצבעות כלפי מעלה והמוסלמים כלפי מטה. אבל מי העתיק ממי?
מקורותיה האמיתיים של החמסה כנראה עתיקים ביותר, ונעוצים בסמלה של טנית, אלת הירח הקרתגית, קמע, בצורת כף יד בעלת חמש אצבעות פרושות, האמור להגן מפני עין הרע. כל בשורה רעה, כישלון, מחלה, הפסד עלולים להיות תוצאה טבעית של דבר אחד – עין רעה.
הקהילות היהודיות היו מעורבות בתוך הקהילות שבצפון אפריקה כולה, ואף בתקופה מסוימת היו בהן מנהיגים של ממש, הרי היהודים הושפעו מסביבתם כפי שסביבתם הושפעה מהם. כך נוצר עירוב ובלבול בסימנים של בני הקהילות המקומיות כנגד עין רעה.
על-פי המסורת המוסלמית, היד מייצגת את ידה של פאטמה, בתו של מוחמד נביא האסלאם. חמש האצבעות בה מסמלות את חמשת עמודי האסלאם: האמונה, התפילה, הצדקה, הצום והעלייה לרגל. על-פי מסורת אחרת, ממקור יהודי, מדובר בכף ידה של מרים, אחות משה ואהרון. יש ביהדות כאלה הטוענים כי החמסה מייצגת את האות החמישית, סמל לקב"ה, וכן את חמשת חומשי התורה – המענק העצום שהוענק לעם ישראל אשר חיבר ואיחד אותו לעם.
החמסה נפוצה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ונהוג לתלות אותה בעיקר כיצירת אומנות דקורטיבית בפתחי הבתים, כתכשיט על הצוואר, כמחזיק מפתחות וכברכה לעסק ולרכב. החמסה מופיעה לרוב במבנה סימטרי, בו הבוהן והזרת זהות ומקבילות זו לזו, אם כי, קיימות גם חמסות המעוצבות בצורות מדויקות יותר מבחינה אנטומית. נהוג לעטר חמסות בתפילות שנועדו להגן כמו תפילת "שמע ישראל", "ברכת הבית" או "תפילת הדרך". במסורת צבע התכלת מגן מפני עין הרע והוא צבע מקובל לחמסה. מקובל להוסיף סמלים נוספים במרכזה של החמסה, המיועדים לחזק את כוחה של החמסה, כמו דגים, עיניים ומגן דוד.
קיימת אמירה ביהדות כי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" ואולי מכאן החיבור בין ברכות לסמל עיניים, כפי שיש עין רעה קיימת גם ה"עין הטובה", המברכת והמפרגנת. אולי זו סמלה של היד הפתוחה שגם היא מסמלת נתינה ופנייה לשלום בניגוד לסמל היד הקמוצה.
